<h1>ראבי"ה סימן תתקס"ח</h1>
<h2>דף ט:</h2>
בפרק קמא דשבת [ה' ע"ב] מקשה אהך דפרק המוציא יין [פ' ע"א]. דאמר רבא, הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב, כתיבתן זו היא הנחתן. ומקשי' מפ"ק דשבת ומפ' הזורק [ק' ע"א] דרבא אדרבא מאגוז בכלי וכלי צף על פני המים וסלקי בתיקו. ויש מחלקין ביניהן, דדיו שהוא עב הוי הנחה גמורה, שהוא נבלע בקלף. ויש מתרצים, כיון שדרכו להניח על הקלף עד עולם הוי הנחה גמורה, ואע"ג דהוא מהלך, אבל אגוז, שלא יניחנו שם עד עולם, לא. ויש שמתרצים דמיירי שהקלף נח על עמוד והוא מהלך לפניו וכותב דרך הליכתו, הילכך הוי הנחה גמורה, ולא מיירי שמהלך עם הקלף. וכל הני דיחויי נינהו. ולפי דרך האמת אימא חדא דמתרצי' טובא קושיות. דודאי הנחה הוא כי הוציא וכתב, וכן אם הוציא אגוז או מים או שמן מרה"י והניח מים על גבי מים או שמן על גבי מים, בין לרבנן בין לר' יוחנן בן נורי, או הניח האגוז בכלי וכלי צף על גבי המים הוי הנחה גמורה וחייב, כמו בדיו על גבי קלף דכתיבתו הנחה. וכל הך סוגיא דמים על גבי מים מיירי בעקירה, אם עקר מהם והכניס, חשוב הנחה, דבעינן עקירה ממקום המונח הנחה גמורה. וכן שמן על גבי מים, או לפי גירסת הספרים על גביי יין, למאן דאמר דהוי חיבור, חייב אם עקר ממנו. אבל אגוז בכלי וכלי צף על פני מים סלקא בתיקו אם עקר האגוז והכניס. ורבי' שלמה פי' לה בעקירה לפי שיטתו. ומנא תימרא דשני בין הנחה לעקירה, מדפרכינן בפ"ק דשבת [ה' ע"א] גבי פשט העני, ודילמא הנחה הוא דלא בעינן מעל גבי מקום ד', עקירה בעינן. אע"ג דפשיטא ליה לבסוף, שמעינן מינה דעקירא קילא טפי, שצריך לעקור מהנחה גמורה. והשתא לא קשיא נמי שנים אוחזין [ט' ע"ב] מדרבא אדרבא, דמסקינן גבי ספינה מהלכת וקפצו דגים לתוכה, ספינה מינח נייחא ומיא הוא דממטו לה. דודאי הנחה הוי, אבל אגוז בכלי לעניין עקירה מיירי. וראייה לדבר נמי, דאפי' למאן דאית ליה קלוטה כמו שהונחה לעניין שבת וגם לעניין קניה, כדאיתא בפ' מרובה [ע' ע"ב] דכי מטיא לאויר חצירו קנה, לעניין עקירה לא מיחייב, כדאמרי' בפ' הזורק [ק' ע"א], אמר רבא, תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו. ואין לומר דהני מילי לרבנן דלית להו קלוטה, אבל לר' עקיבא דאית ליה קלוטה אפי' לעניין עקירה לא בעי הנחה, כגון זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ורה"ר באמצע, ונפקא מיניה לחייבו שתים משום הוצאה ומשום הכנסה, דא"כ קשיא דר' יהודה אדר' יהודה. דר' יהודה אית ליה קלוטה כמו שהונחה בפ' הזורק [צ"ז ע"ב], גבי מרה"י לרה"ר ועובר ד' אמות ברה"ר דמיחייב בלא הנחה, ובפרק בתרא דעירובין, הלכה, היה קורא בראש הגג [צ"ח ע"ב], מסקינן דאית ליה לר' יהודה הא דאמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה על גבי משהו. ותו, אי הך דרבא דלא כר' עקיבא דאית ליה קלוטה, מאי קשיא ליה לבעל התלמוד בעירובין אי אתיא נמי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן בהא. ודוחק לומר דקשה לו להעמיד דלא כרבים. ותו קשיא, הא דתני' בפ' הזורק [צ"ז ע"א], תוך שלשה דברי הכל חייב, אפי' לרבנן, ואפי' בלא הנחה משהו, ותקשי לרבא. אלא על כורחי' ה"פ, אמר רבא, תוך ג' לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, לחייב שתים, דאמתני' קאי, וחייב משום הוצאה והכנסה, וסבירא להו כר' אליעזר [שבת ע"ה ע"ב] דמיחייב אולדי מלאכות במקום אבות, ומשום עקירה בעי הנחה משהו שיעקור מרשות הרבים ויניח ברשות היחיד, אבל משום הוצאה לא בעינן הנחה בהגיע משהו לתוך שלשה. והוא הדין לר' עקיבא צריך הנחה משהו לעניין הכנסה, אלא משום הכי נקט לרבנן, דלר' עקיבא אפי' אם נח בקרקע כיון שהוציא והכניס בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת, דהכי משמע בכריתות פרק אמרו לו [ט"ז ע"ב] דר' עקיבא לא מיחייב על וולדי מלאכות במקום אבות. והכנסה הוי תולדה דהוצאה. והשתא הך דרבא ככולי עלמא. ור' יהודה נמי דאית ליה קלוטה לחייבו אחת משום הוצאה, דהכי מסקנא [שבת צ"ז ע"ב] דלא חייב ר' יהודה אלא אחת, כדקאמר רבא ורב יוסף. וההיא דעירובין לעניין עקירה מיירי לגלול אצלו. והיינו דפריך, לימא ר' יהודה היא ולא רבנן. ומשני, כולה ר' יהודה, והא דתניא, תוך ג' דברי הכל חייב, היינו לחייבו משום הנחה שהוציא, ורק אחת חייב. וא"ת, ולמאי דמסיק אדעתיה מעיקרא דמחייב היה ר' יהודה שתים משום קלוטה, תיקשי הך דר' יהודה דעירובין, היכי מצי לגלול אצלו, דנהי דאיסור שביתה התירו משום כתבי הקודש כדאיתא לעיל מינה, איסורא דאורייתא לא התירו. י"ל דלא חש להקשות כיון דלא מיתוקם. אי נמי, משום דאיגודו בידו התירו. וגם לפי מה שהקשיתי בתחילה מהנחה דר' יהודה אדר' יהודה, בלא תירוץ שתירצתי הייתי יכול לדחות כן, אלא שלפי האמת פירשתי וכדמוכח שמעתא. ואי הוה בעי רבא הוה מצי לאשמו[עינן], תוך ג' לר' עקיבא צריך הנחה על גבי משהו, כגון שנודע לו על הוצאה וחזר ונודע לו על הכנסה, דידיעות מחלקות, דבכי האי גוונא חייב אפי' אתולדה במקום אב. וה"פ, אמר ליה מרימר, לאו היינו מתני' וכו', וא"ר יוחנן והוא שנח על גבי משהו. וכיון דבהנחה בעינן שינוח, כל שכן שמשם עקירה לא מיחייב אם לא יניח על גבי משהו, ומה הוצרך רבא לאשמעי' בעקירה. ואם תאמר, מהנחה גופה הוה ליה לאקשויי, דהא מתני' דנתגלגל אינו מיירי כי אם משום הנחה גרידא, ומה הוצרכנו להנחה על גבי משהו. יש להשיב, דרבא הוה מצי לשנויי, אנא דאמרי כי ההיא ברייתא דלעיל, דתני', תוך שלשה דברי הכל חייב, ואפי' בלא הנחה כלל. אבל (מעיקר') [מעקירה] פריך ליה שפיר, כדפריש[ית]. ומשני, מתגלגל אין סופו לנוח. פי', אין סופו לנוח מכחו, שכשהגיע חוץ לד' אמות פסק כוחו, והרוח החזירו לתוך ד' מן האויר, ושכן לארץ מעצמו ולא נח כלל מכוחו. הילכך בעינן אחזתו הרוח משהו אפי' לעניין הנחה שלא משום עקירה. ואע"ג שנתגלגל(ו) לתוך ד', כולה חדא הנחה היא, דדיינינן ליה כאילו נח במקום שאחזתו. אבל בזורק מרה"י לרשות היחיד דרך רה"ר כולה זריקה והילוך החפץ מכחו הוא, וכי מטי תוך ג' הוי כמונח מכחו, שהרי סופו נח מכוחו, והוי הנחה אריכתא הילכך חייב משום הנחה [ב]רשות הרבים. והשתא אשמעינן חידוש, דסד"א כיון דסופו לנוח מכוחו חייב משום עקירה כמו משום הנחה, שמועיל מה שסופו לנוח להתחייב בתוך ג' אע"פ שלא נח על גבי משהו, ויתחייב שתים. קמ"ל דלא דמו, דבהנחה איכא למימר כולה חדא הנחה הוא, אבל היכי יתחייב בעקירה משום שסופו לנוח, הלא העקירה אינה נקראת עקירה עד גמר ההנחה, והנה באים כאחת, ובכל מקום עקירה קודמת להנחה. והיינו טעמא נמי בסוף פ' הזורק [ק"ב ע"א] גבי שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג דחייב בזורק ולא במעביר, דכיון דאזיל עד מקום הנחה מכוחו ואין בידו להחזיר מצרפי' לאחרונות עם ראשונות. ומיהו ההיא למעלה משלשה מיירי, כנ"ל. ואי קשיא הא דאמרינן בפ' המוציא, הלכה דיו כדי לכתוב שתי אותיות [פ' ע"א], אמר (רבה) [רבא], הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב. ופריך, ואמאי, הא לא נח. ומשני, כגון שהעבירה תוך ג', ופריך והאמר רבא תוך ג' דלרבנן צריך הנחה על גבי משהו. לא קשיא, כאן בזורק כאן במעביר. והתם לא מיירי בעקירה כלל. תריץ, הא דמיחייב בהנחה שלא על גבי משהו היינו משום טעמא דסופו לנוח. הילכך אי איכא גרוגרת שייך ההוא טעמא, אבל בחצי גרוגרת ליכא שיעורא לא בהתחלת הנחה ולא בסופה. ולא מצרפינן להו כדמצרפינן ב' אמות ראשונות עם האחרונות, דהתם במקום הנחתן איכא שיעורא שלם, וחצי שיעור דגרוגרת לא דמי לחצי שיעור דשתי אמות. ורבותי' פי' דגבי הנחה גרידא נמי בעינן לתוך ג' הנחה על גבי משהו, וליתא, כמו שהוכחתי לעיל. ועוד נ"ל בע"א לחלק, דההוא דתני', תוך ג' דברי הכל חייב אפי' בלא הנחת משהו, היינו משום שאינו עובר מכנגד אותו מקום והלאה, אבל כשעבר משם והלאה אפי' הנחה לא הוי אלו לא (צוה) [ינוח] על גבי משהו. והך דתוך ג' דברי הכל חייב, נפקא מיניה אם נזכר בתוך [ג'] קודם שנח על גבי קרקע, ושאר השיטה כדפרשית לעיל. אבי העזרי.
